תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט....

גיל ההתבגרות. גיל מורכב. נסו לרגע לחזור לגיל 12-18. איך הייתם מגדירים את התקופה הזאת?

התקופה הזאת מאופיינת בקונפליקט מאוד גדול. חיצונית – בהתנהגות, ופנימית – בתחושות. התהליך מאוד חד וקיצוני. הילד עוזב בבת אחת את עולם הילדות, המוכר, המוגן והבטוח, והמאוד מתסכל - אל עולם הבגרות, הלא ידוע, המאיים, המפחיד. כבר לא ילד ועדיין לא מבוגר. השינויים בהתנהגות ובתחושות הם בלתי צפויים עבורו ועבור הסובבים אותו. "הכל משתגע" קיים בו חוסר ביטחון של ילד יחד עם הרצון להוכיח את עצמו לעצמו - כבוגר. זוהי התקופה בה הילד מגלה את אישיותו ובונה לעצמו תדמית. הגוף עובר שינויים פיזיולוגיים והדימוי העצמי מקבל משמעות אחרת. ההתנסויות בתקופה הן מגוונות והסכנות גדלות. כל דבר קטן הופך לנפיץ.

וכל מה שהוא רק מבקש: תנו לגדול בשקט.

המילה שעולה לי כשאני נזכרת בגיל הזה היא: חוסר אונים. חוסר אונים שלי, חוסר אונים של ההורים שלי, חוסר אונים של המורים שלי, וחוסר אונים של החברים שלי.

קצת סדר: גיל ההתבגרות היום מוגדר בטווח הגילאים 9-30. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר מגוון הגירויים הקיימים הוא עצום המידע והידע בכל תחום נגיש וחשוף הכל השתנה – מבנה המשפחה ,ההררכייה בין מבוגרים וקטינים בחברה שלנו , סדר הערכים בחברה השתנה, הניכור החברתי הולך וגדל – התחושה שאתה בודד הולכת וגדלה . המבוגרים האחראים- מפתחים קריירה יותר מבעבר, נלחמים ביוקר המחייה, רצים במירוץ החיים, בין הקריירה, הבית והמשפחה, שוכחים לחשוב מה הם רוצים מהילד והילדה שלהם? ומהכתה אותה מלמדים ("אני רק מורה מקצועי אני לא מחנך"...) ובעיקר מה הם רוצים מעצמם? מחקרים מפרסמים שהורים מבלים בממוצע 144 דק ביום עם הילדים. ונוסיף לכל אלו את המצב הבטחוני בארצנו הקטנטונת....

אז אם אנחנו חווינו כאוס בתקופה הזו מפחיד לחשוב מה קורה היום?....

לגדול בשקט?

מפתיע שריטלין מופץ כמעט כמו אקמול? מפתיע שהפרעות קשב וריכוז זו תופעה שכיחה? מפתיע ש"חרם" ו"שיימינג" משתלטים על החברה? מפתיע שכמעט כל ילד נעזר בשיעורים פרטיים? מפתיע שהיום "בעיה רגשית" או "חר דה" הן לא תחת הכותרת "סודי ביותר"?

המתנה הגדולה היא שהיום אנו בחברה מודעים יותר ופתוחים לקבל יותר. ישנה רפואה משלימה, טיפולים הוליסטיים, אימון אישי בשיטות וסוגים שונים. ועוד מגוון אפשרויות בחירה בפתרונות טיפוליים כאלה ואחרים. מה שחשוב הוא- למדנו שאפשר אחרת! היום ישנה מודעות לחשיבות ההתפתחות האישית בחיינו.

מאמנים אישיים תפקידם אינו להחליף את תפקיד ההורים, המורים, או אפילו החברים. אלא להציע תמיכה, שאינה שיפוטית וראויה לאמון, על מנת לאפשר לצעירים את ההזדמנות לפרוק באופן חופשי ובסודיות כל דבר בו הם מעוניינים לטפל וללמד אותם כי יש בהם את היכולת לממש את מיטבם בתחומים הרגשיים, הלימודיים, החברתיים והמשפחתיים.

אני שואלת את עצמי מה הייתי צריכה בגיל ההתבגרות שלי? הייתי צריכה הכוונה ואמונה, מבוגר אחד שיאמין בי ויראה לי שאפשר אחרת. שקיימת בי היכולת לגרום לשינוי בתפיסת העולם שלי: לפתח מיומנויות חדשות של חשיבה, חיבור עם האחר, שיתוף פעולה, נתינה וקבלת האחר. ללמוד לקבל את עצמי, ולהתחבר לנשמה שלי ולחוות תחושה של משמעות וסיפוק, לראות את הטוב והחיובי שבי.

היום אני המבוגר שמאמין שכל ילד יכול להצליח, להיות שמח, מאושר, שיודע איך להתנהל בתקשורת מכבדת עם חבריו, מוריו והוריו, שהבחירות בידיו, והוא אחראי לתוצאות בחייו ומאפשר לעצמו לחיות בתחושה של אהבה ללא תנאים.

ובהחלט ניתן בתהליך פשוט וקצר לאפשר לילד לגדול בשקט...

קישור לפוסט בפייסבוק:

https://www.facebook.com/yasmin.Coaching/posts/471601913023597